חודשי קיץ 2023 סיפקו ימים חלומיים לחובבי הספורט הישראלי, עם שתי נבחרות ישראליות, צעירות ורעננות, שכיכבו בטורנירים בינלאומיים וניפצו את כל הסטיגמות פעם אחר פעם, משחק אחרי משחק, בשידור חי, לעיני המדינה כולה. ראשונה הייתה זו נבחרת הנוער שהעפילה לחצי גמר המונדיאליטו בארגנטינה, כשבדרך היא מנצחת את ברזיל ומפגינה אופי יוצא דופן. כמה שבועות לאחר מכן הנבחרת הצעירה העפילה לחצי גמר אליפות אירופה בזכות עוד ניצחונות דרמטיים והתמודדות מרשימה מול יריבות אירופאיות חזקות. אוהד הכדורגל תפס את ראשו כלא מאמין: הייתכן שהכדורגל הישראלי הוא לא סתם כישרוני, אלא באמת בעל אופי מנצח, ווינרי בנשמה? איך קרה שענף מושמץ ונלעג מצליח לבצע מהפך, ולספק כל כך הרבה גאווה ואושר?
האמת היא שלספורט הישראלי היו לאורך השנים כמה כוכבים נוצצים, בעלי אופי של ווינרים. לא סתם כישרוניים, לא סתם מצליחנים, אלא ספורטאים בעלי חוסן מיוחד, עם שאפתנות בלתי נגמרת, יצר תחרותיות, תשוקה עצומה לניצחון, ובעיקר קור רוח שמאפשר להם להתעלות ברגע האמת, בלי פחד. בחודשים האחרונים וואלה! בשיתוף הטוטו חגגו 75 שנה של אהבה לספורט הישראלי לכבוד יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל, עם פרויקט מיוחד שבמסגרתו הקהל בחר את 75 הספורטאים האהובים בתולדותינו. מסע לאורך ההיסטוריה שלנו ממחיש שתמיד היה לנו כישרון, תמיד היו לנו ספורטאים עילאיים שידעו לנצח, וכעת השאלה היא האם גדל פה דור צעיר של שחקני כדורגל, קצת שונה, שמצליח לייצר שושלת חדשה, ואולי אך מסורת של ווינרים בענף פופולרי ואהוב, שלא חווה הצלחות כמו שפיללנו.
הכדורגל הישראלי כבר ידע ימים יפים. היו הישגים, היו הבלחות, היו גיבורים. כיום זה אולי נראה רחוק, אבל טיפוסים גדולים מהחיים כמו יעקב חודורוב ונחום סטלמך יצקו את היסודות עם רגעים בלתי נשכחים, וכל מי שצפה בהם נשבע שאילו היו משחקים כיום, היו יכולים לכבוש את העולם. בשנות ה-60 וה-70 היה לנו את מוטל'ה שפיגלר, שלא רק סחף אותנו להופעה היסטורית במונדיאל, אלא גם כיכב באירופה ושיחק לצד פלה האגדי בניו יורק קוסמוס, כדי להמחיש איזה כוכב עצום הוא.
השושלת נמשכה בשנות ה-80 וה-90 עם אלי אוחנה, שיצא לאירופה ועשה היסטוריה עם מכלן הבלגית, ובהמשך הגיעו אייל ברקוביץ' ויוסי בניון שכיכבו באנגליה, ישראלים רזים וצנומים עם כישרון נדיר ברגליים, חסרי פחד, מלאי אומץ, ביטחון ואמונה. מה שאיפיין את כולם הייתה הרוח המנצחת, שהעניקה להם דחיפה מיוחדת. אופי שונה, שהוא מעבר למהירות ולדריבל. תשוקה גדולה, רעב להצליח, רצון לנצח בכל מחיר, תמיד. בעשור האחרון נדמה שערן זהבי הצליח להיכנס לרשימת הווינרים של הענף, וגם הוא לא רק בזכות כישרון יוצא דופן, אלא בזכות מסירות והתמדה, נחישות ואמונה, שבעזרתן הוא תמיד חד וממוקד, מסתער קדימה מלא אמונה, לא מוותר עד לניצחון. זה מה שמבדיל בין שחקנים טובים לאלופים.
הכדורסל הישראלי הוא זה ששם אותנו על המפה, בזכות הישגים מרשימים של נבחרת ישראל, אבל בעיקר בזכות ספורטאים גדולים. מיקי ברקוביץ', טל ברודי, מוטי ארואסטי, כולם היו מנצחים אמיתיים בנשמתם, שלעולם לא מתפשרים, לא נבהלים מהמעמד, אלא בדיוק להפך. בדקות ההכרעה, כשלכולם קצת רועדות הרגליים, שחקנים כמו ברקוביץ' רוצים את הכדור בידיים שלהם, מתוך אמונה וידיעה שהם עומדים לקלוע, לנצח, להביא את גביע אירופה לתל אביב, לעשות היסטוריה. בהמשך ענף הכדורסל גם סיפק לנו רגעי אושר בזכות טיפוסים כמו עדי גורדון וגיא פניני, שגם להם יש לב של אריה ונשמה בלתי נגמרת, ואופי שבזכותו ידעו לנצח, גם אם את הניצחון צריך לגרד בציפורניים.
בעשורים האחרונים חווינו גם הצלחות במשחקים האולימפיים, כולל מדליות זהב. אולימפיאדות הן בוודאי מקום שבו ספורטאי נדרש להוכיח רוח מיוחדת. הרי כולם עובדים קשה, כולם כישרוניים, כולם מכינים את עצמם ארבע שנים (וחיים שלמים) למעמד הזה של המשחקים האולימפיים - אבל רק יחידי סגולה מצליחים להתעלות תחת הלחץ ולהוציא מעצמם את המיטב. זה היה הקסם של לינוי אשרם, לדוגמה, שבמשך שנים נכנעה ליריבותיה הרוסיות הפייבוריטיות, אבל ברגע האמת, בזירה הכי גדולה, מול העולם כולו, בתחרות הכי חשובה - היא נתנה את תצוגת חייה, וזכתה במדליית הזהב. זאת ווינריות. זו הסיבה שאשרם, יחד עם גל פרידמן וארטיום דולגופיאט, נכנסו לספרי ההיסטוריה של הספורט הישראלי.
וכאמור, לאחרונה אלה הכדורגלנים הצעירים שלנו. מה שמבדיל אותם מנבחרות כדורגל אחרות של ישראל, זה לא הכישרון, הטקטיקה, האימון. זה הביטחון. האמונה. האופי. נבחרת הנוער של אופיר חיים הצליחה להעפיל לגמר אליפות אירופה. היא חוותה את הניצחונות, את ההישגים, התמודדה בלי פחד ורגשי נחיתות מול יריבות אירופאיות וגברה עליהן, ולאט לאט זה חלחל עמוק לגוף, לנשמה, לרגליים: אנחנו רוצים לנצח, אוהבים לנצח, ובעיקר יודעים לנצח. הצעירים האלה המשיכו למונדיאליטו מוצלח, חלקם גם ליורו, עם ווינריות שטבועה בהם, חלק מהמסורת, מהמהות. כעת מי יודע מה צופן להם העתיד. מה שבטוח, הם כבר לא יסתפקו בהפסד מכובד. רק ניצחון.