"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", אומרת הקלישאה, ואכן כשנזכרים באגדות הכדורגל של פעם לא מדברים בהכרח על איכות והישגים, אלא בעיקר מכוונים לנימי הרגש, לתקופה שבה מדינת ישראל הייתה צמאה להצלחות ספורטיביות, וכל הישג הפך למיתולוגיה, מקור לגאווה למדינה הצעירה, שמחפשת חיזוקים ונאבקת על מעמדה.
נחום סטלמך, למשל, הוא אגדה ישראלית, לא פחות. מעבר לעובדה שהוליך את הפועל פתח תקוה לחמש אליפויות רצופות, הישג חסר תקדים בכדורגל הישראלי - הוא חתום על אחד הרגעים הכי משמעותיים בתולדות הספורט המקומי. בשנת 1956 נבחרת ישראל אירחה את נבחרת ברית המועצות במסגרת המשחקים הקדם אולימפיים, והמדינה רעשה. זה היה הרבה מעבר למשחק כדורגל.
ותיקי הישוב מעידים ש-60 אלף איש מילאו כל פינה באצטדיון רמת גן באותו משחק (כמות עצומה בהתחשב בגודל האוכלוסיה של ישראל הצעירה), ומי שלא היה במגרש - נצמד לטרנזיסטור והאזין לשידור הרדיו של נחמיה בן אברהם. סטלמך עשה אז את הבלתי ייאמן: הוא הכניע את לב יאשין בנגיחה, במה שנתפס אז כניצחון דוד על גוליית. ישראל הפסידה באותו משחק, אבל האגדה על "ראש הזהב" עדיין מהדהדת.
זה היה דור אחר של שחקנים. שייע גלזר, למשל, שנחשב גם הוא לאחד הכדורגלנים האהובים והגדולים בתולדות ישראל, הוא לא ספורטאי שהתחנך במחלקות נוער מקצועניות, אלא להפך: מדובר ביליד תל אביב שבנעוריו הצטרף לארגון "ההגנה", השתתף במלחמת העצמאות, נעצר על ידי המשטרה הבריטית במהלך "השבת השחורה", ובכל זאת הצליח לפתח קריירה במדינת ישראל הצעירה עם הקמתה ולהפוך לשחקן נהדר. במהלך הקריירה זכה בשש אליפויות במכבי תל אביב, בימים שהכדורגל שוחק על מגרשי כורכר ודשא בוצי. הוא תמיד ייזכר כשחקן שכבש צמד מול יוגוסלביה ונעצר על ידי יאשין באותו 2:1. כשהלך לעולמו בשנת 2018, הכדורגל הישראלי הזיל דמעה עם לכתו של האיש שמסמל את הדור המייסד.
אלו היו כוכבים מזן ייחודי. ניסים אלמליח, למשל, הוא שם ששגור בפי כל חובב כדורגל ישראלי בזכות העובדה שבמשך 61 שנה (!) החזיק בשיא הכיבושים לעונה אחת בליגה בכירה: 30 שערים ב-23 משחקים בעונת 1954/55. השיא אומנם נשבר על ידי ערן זהבי ב-2016, אבל למעשה זו הייתה רק הזדמנות להיזכר במעלליו של אלמליח, שהיה ידוע לא רק בגלל הבעיטות העוצמתיות, אלא גם בזכות כובע הבארט שנהג לחבוש בגלל משפחתו המסורתית. האגדה מספרת שבאחד המשחקים דהר לעבר השער, הכובע נפל לו, הוא חזר לאחור, הרים אותו, סידר אותו על ראשו - ועדיין הצליח לדהור קדימה ולכבוש.
אמציה לבקוביץ' גם הוא סמל לימים אחרים. הוא היה חלק מהנבחרת ששיחקה בברית המועצות, ואומנם הובסה 5:0, אבל חזרה נרגשת ונפעמת, כשמאות יהודים במוסקבה רצו רק לגעת בשחקנים הישראלים. הוא היה בלם מצוין, ולאחר מכן מאמן מצוין, שהיה בכל הצמתים המרכזיים של הכדורגל. כשחקן הוא זכה באליפות אסיה ובתארים עם הפועל תל אביב, כמאמן זכה באליפויות עם הפועל באר שבע ומכבי חיפה, ובכל זאת חייו מחוץ למגרש היו הרבה יותר מעניינים, סוערים ודרמטיים, עם עבודה בשב"כ ובמוסד, מעקב אחרי אדולף אייכמן, ותזכורת לתקופה אחרת של המדינה והכדורגל.
יעקב גרונדמן, שידוע בתפקידו כמאמן נבחרת ישראל (לצד שניאור), סחב עמו כל חייו את סיפור ילדותו הקשה והמורכב: כניצול שואה במשך שלוש שנים הוא הסתתר בבור בפולין מאימת הנאצים, בסיפור שנודע למשפחתו רק אחרי מותו. הוא נחשב לא רק למאמן מצליח, שזכה בתארים עם בני יהודה, מכבי תל אביב ומכבי נתניה, אלא בזכות היותו "הג'נטלמן", שתמיד שמר על ערכים והגינות, גם כשהנסיבות לא היו פשוטות.
וכשמדברים על אגדות, אי אפשר שלא להזכיר את אחד הגיבורים הגדולים בתולדות הענף, יעקב חודורוב, השוער שהיו סביבו אינסוף סיפורים מיתולוגיים: מהמשחק נגד ברית המועצות שבו שיחק עם נקע באצבע, ההצגה שנתן מול ויילס למרות שבר באף, המפגש הפיקנטי עם מרילין מונרו, והעובדה שנחשב לאחד השוערים הטובים בעולם למרות שהגיע ממדינה קטנה ואלמונית. עם זאת, כאשר קיבל הצעה מארסנל, הוא דחה אותה והבהיר שהוא "לא משחק בשביל הכסף, אלא בשביל הסמל והגאווה הלאומית". אין פלא שזכה בפרס ישראל, ונכלל ברשימת גיבורים שלעולם לא תישכח.